השופטים: התקף הלב היטיב עם המבוטח 

33 שנה עובד ח'דר דראושה במוסד לביטוח לאומי.

שנים על גבי שנים, ישב דראושה בלשכתו, בענף נפגעי עבודה והיה שותף, בתוקף תפקידו כמרכז בכיר בענף נפגעי עבודה, למדיניות היד הרשעה של המוסד כלפי מוכי גורל: אלמנות, יתומים ונכים.

והנה צחוק הגורל, בהגיעו לגיל 53, הגולם קם על יוצרו. מדיניות היד הרשעה התהפכה על ראשו של דראושה.

וזה סיפור המעשה:

באחד הימים, נפגש דראושה בלשכתו עם עורך דין המייצג מבוטחים. בשיחה שהתפתחה בין השניים, התברר לעורך הדין כי הטיפול בלקוחותיו אינו מתקדם בקצב ובאופן הרצוי לו. עורך הדין התפרץ על דראושה והחל לצעוק: "אתם גנבים מלוכלכים, דופקים את האנשים ולא עוזרים להם... הדבר בלתי נסבל...".

דראושה לקח את הדברים קשה. במשך שנים נתן לאותו עורך דין שרות טוב ואדיב. דראושה הרגיש כאילו תוקעים לו סכין בחזה.

לפתע תקפו אותו כאבים של לחץ בחזה. הכאבים נמשכו גם ביומיים הבאים. חבריו לעבודה של דראושה, העידו כי מצב רוחו לא היה כתמול שלשום. הוא היה עצוב ומכונס בעצמו.

כעבור יומיים, החל קוצר נשימה להתלוות לכאבים בחזה. דראושה הובהל לבית החולים. שם אובחנה אצלו טרשת עורקים עם סיבוך של תעוקת חזה.

דראושה פנה לביטוח הלאומי וביקש כי זה יכיר בו כנפגע עבודה.

המוסד, על פי המדיניות שהייתה בוודאי מוכרת היטב לדראושה, דחה את בקשתו. עושים לי עוול, חשב דראושה. הוא החליט להילחם על זכויותיו ופנה לבית הדין לעבודה בנצרת.

בבית הדין פגש דראושה בשופטת עידית איצקוביץ. על פי הפרוצדורה, הזכירה לו השופטת איצקוביץ, אני חייבת למנות מומחה רפואי, שיקבע אם קיים קשר סיבתי בין מחלתך לוויכוח שפרץ בעבודה עם אותו עורך דין.

השופטת מינתה את ד"ר אילן מיטס, שגם הוא, יש להניח, היה מוכר לדראושה.

נעשה כעת אתנחתא קצרה כדי להכיר את ד"ר אילן מיטס. רופא זה, קרדיולוג בהכשרתו, אהוב במיוחד על ידי המוסד לביטוח לאומי. מדוע? כי הוא מנפנף את כל המבוטחים עם טרשת עורקים. הסיכוי להעביר פיל בקוף המחט, גדול יותר מהסיכוי שד"ר מיטס יכיר במבוטח כנפגע עבודה. את גישתו המביאה לדחייה סיטונית של תביעות מבוטחים, זיהו שופטי בית הדין הארצי לעבודה בפרשת עמר: "מקרי האוטם שיוכרו על ידי ד"ר מיטס כפגיעה בעבודה בטלים בשישים אם בכלל".

לא זו אף זו: ד"ר מיטס חובש שני כובעים. הוא יושב גם בוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי וגם בבתי הדין לעבודה כרופא "ניטרלי". בחודש פברואר 2011 בפרשת לגזיאל, החליט בית הדין הארצי לעבודה כי מצב דברים זה לא תקין וקבע כי ד"ר מיטס לא ישב יותר גם וגם. ההתנהלות של המוסד בהקשר של ד"ר מיטס, הביאה את בית הדין הארצי לשנות את הכללים בכל הנוגע למינוי מומחים. מעתה ואילך, קבע בית הדין, "ככלל, מומחים המשמשים כפוסקים בוועדות רפואיות לא ימונו כמומחים יועצים בבית הדין לעבודה".

למרות החלטות שופטי בית הדין הארצי, מונה ד"ר מיטס על ידי השופטת איצקוביץ כמומחה בתיקו של דראושה. התוצאה הידועה מראש לא איחרה לבוא. ד"ר מיטס קבע, כי האירוע שעבר דראושה בעבודה לא רק שלא גרם נזק לליבו, אלא היטיב עמו. דראושה צריך להודות למעבידו, המוסד לביטוח לאומי, על כך שהעמיד אותו בפרונט, מול עורך דין זועם. האירוע, הסביר ד"ר מיטס, חסך לדראושה בדיקת סקר שמטרתה "לחשוף חולים עם מחלה סמויה ולטפל בה כדי למנוע אוטם".

לסיכום, לדעתו של ד"ר מיטס, דראושה לא ניזוק כלל וכלל, אלא "להפך, דראושה יצא מהאירוע עם לב שמצבו יותר טוב מאשר המצב שהיה טרם האירוע".

ומה פסקו השופטת המקצועית עידית איצקוביץ ושני השופטים האחרים, נציגת העובדים ברכה נודלר ונציג המעבידים דן מיבר? ד"ר מיטס, כך קבעו, "מונה מתוך רשימה של מומחים ניטרליים. ד"ר מיטס הסביר באופן ברור בחוות דעתו מדוע, לגישתו ובהתבסס על הידע המקצועי שלו, אין קשר סיבתי, של גרימה, של החשה או של החמרה, בין האירועים שתוארו בעבודת המבוטח, לבין מחלתו. אין סיבה שלא לאמץ את חוות דעתו של ד"ר מיטס, שהיא חד משמעית ומנומקת היטב".

מנותק מהמציאות וממה שנקבע בבית הדין הארצי? הקורא הנבון ישפוט.

 
6.9.12 מסמך 963